חניטת גופות (Embarming) היא פעולה המבוצעת כדי לשמר את גוף הנפטר לאורך זמן ולמנוע תהליכי ריקבון טבעיים. התהליך עתיק יומין ומתקשר במידה רבה לטקסים ולמסורות דתיות ותרבותיות, החל ממצרים העתיקה ועד לתקופתנו המודרנית.
חניטה בעולם העתיק
אחת התרבויות המפורסמות ביותר בתחום החניטה היא מצרים העתיקה. המצרים האמינו שהנפש ממשיכה להתקיים לאחר המוות, ועל כן שמירת שלמות הגוף סייעה להבטיח שהנפש תוכל לשוב ולהתקיים בו בעולם הבא. תהליך החניטה המצרי כלל סילוק אברי הגוף הפנימיים ואחסונם בכלי קנופי (Canopic Jars), ייבוש הגוף במלח טבעי (נתרון), ולאחר מכן עטיפתו בשכבות רבות של תחבושות פשתן. לצד זאת, נהגו להוסיף בשמים, שמנים ושרפים (זפתים טבעיים), ששימשו כחומר משמר וכסוג של "דבק" לאיטום התחבושות. התוצאה הייתה מומיה בעלת מבנה שיכול להשתמר במשך מאות ואף אלפי שנים.
מטרות וגישות לחניטה בתקופות מאוחרות
במהלך ימי הביניים ותקופת הרנסנס באירופה נעשה שימוש בחניטה לצורכי מחקר אנטומי, וכן כדי לשמר את גופותיהם של שליטים ואצילים. במאות האחרונות, עם התפתחות הרפואה והמדע, חל שינוי בטכניקות החניטה: במקום שיטות המבוססות על ייבוש וחומרים טבעיים, החלו להשתמש בכימיקלים כמו פורמלין (Formaldehyde) וחומרי שימור נוספים. באמצעות הזרקת חומרים אלו אל תוך כלי הדם, הרקמות מתקשחות ושומרות על צורתן המקורית לאורך זמן רב יותר.
החניטה בימינו
בימינו, חניטה נפוצה בעיקר בקרב חברות קבורה המציעות שירותי הכנה ולוויות, בפרט במדינות שבהן נהוגה הצגה של גופת הנפטר לפני הקבורה (Viewing). בתהליך העכשווי, רופא או מומחה לחניטה (Embalmer) מזריק חומרים משמרים דרך מערכת כלי הדם; במקביל, מבוצעת שאיבה של נוזלי הגוף והחלפתם בנוזלים מונעי ריקבון. פעולה זו מעניקה לנפטר מראה "טבעי" יותר, מאטה התפרקות רקמות ומשמרת את הגוף מספר ימים ועד כמה שבועות – בהתאם לכמות החומר ולתנאי הסביבה.
סוגיות אתיות ותרבותיות
בעוד חניטה נתפסת בעיני חלק מן החברה כדרך לכבד את זכרו של הנפטר ולאפשר פרידה מכובדת, יש תרבויות וקהילות הרואות בצורת קבורה טבעית (ללא חומרים כימיים) ערך סביבתי ואתי חשוב. השימוש בכימיקלים עלול לזהם את סביבת הקבר, ועל כן ישנם ארגונים ואנשים הבוחרים לקדם פתרונות אלטרנטיביים, כגון "קבורה ירוקה".